חלק גדול מהמטופלים, בעיקר אלה הנמצאים בטיפול פסיכודינאמי, מפתחים סקרנות טבעית לגבי חייו האישיים של המטפל היושב מולם ולעיתים קרובות אינו מספר דבר על עצמו. ההרגשה היא שנוצר קשר קרוב והציפייה הטבעית מקשר היא ציפייה להדדיות. האם רצוי שהמטופל יידע על חייו האישיים של המטפל? בימי הפסיכואנליזה האורתודוכסית של פרויד היה תפקידו של המטופל ברור מאוד מבחינה זו. הוא נחשב לפרשן אובייקטיבי ול"מסך ריק", שעליו משליך המטופל את משאלותיו, פחדיו, מאווייו ועוד. דוגמא מוחשית לכך נוכל למצוא בעובדה שהאנליטיקן ישב מאחורי המטופל, כדי שהאחרון לא יהיה מושפע כלל מאישיותו והתנהגותו של המטפל. מאז חל שינוי גדול בפסיכואנליזה מהדגש התוך-אישי הבלעדי על עולמו הפנימי של המטופל לדגש הבין-אישי על הקשר בין המטפל למטופל. ואכן, ממחקרים על יעילות הפסיכותרפיה אנו יודעים שאיכות הברית הטיפולית היא הגורם המנבא בצורה הטובה ביותר את הצלחת הטיפול. מידת חשיפת חייו האישיים של המטפל תלויה בגישתו הטיפולית, באישיותו ובשיקולים טיפוליים המשתנים ממטופל למטופל. בכל מקרה, יש לזכור שהמעמד הטיפולי הוא מעמד היררכי ולא שוויוני או הדדי והמסגרת הטיפולית וגבולותיה נועדו לשמור על הטיפול ועל המטופל. אני אישית לא אמנע מלשתף את המטופל בפרט כזה או אחר מחיי האישים, במסגרת שיח טיפולי אותנטי בין שני אנשים, אך רק במידה ואני מעריך שהשיתוף משרת מטרה טיפולית. כמובן שהבימה בפגישה הטיפולית היא של המטופל ולא של המטפל.
