הפרעת גוף דיסמורפית (BDD): ה-OCD שעלול להגיע לאובדנות
חלומות מפלסטיק
סדרת הטלוויזיה חלומות מפלסטיק מציגה שורה של מנותחות ומנותחים פלסטיים סדרתיים. חלקם בעלי שאיפה להתפרסם. מי שצפה בסדרה בוודאי שם לב שגם אם האישה או הגבר שבעי רצון מתוצאות הניתוח, שביעות רצון זו היא זמנית, עד מהרה המנותח מוצא פגמים בניתוח ו/או מבקש לשנות חלקים אחרים בגופו. בחלק גדול מהמקרים מדובר בגחמות משתנות ואין כל ליקוי אמיתי במראה. דימוי הגוף הוא חלק מהדימוי העצמי שלנו. אלא שהרבה יותר קל לומר לעצמך שאם תשנה רק את הפרט הזה והזה, חייך ישתנו. כך, במקום לטפל לעומק בדימוי העצמי הנמוך, נתפס האדם לליקוי מזערי או מדומה לחלוטין. הפלסטיקאים, מי יותר ומי פחות, מצהיר על כך שהוא עורך תיאום ציפיות לפני הניתוח, אך קשה להבין כיצד תיאומי ציפיות כה רבים מסתיימים בניתוחים סדרתיים.
פרעת גוף דיסמורפית (body dysmorphic disorder)
העולם המודרני טומן בחובו לחצים וחרדות רבות, שבחלק מהמקרים הופכות להיות הפרעות נפשיות. בחלק מהמקרים, כמו בהפרעת חרדה כוללנית (generalized anxiety disorder) החרדה פולשת לתחומי חיים רבים, או ממוקדת בגורם מציאותי אך יומיומי (למשל, בחינות סוף השנה). נדמה שברגע שיחלוף תחלוף גם החרדה, אך זו מתחלפת מיד בחרדה סביב נושא אקטואלי אחר. בחלק אחר מהמקרים ממוקדת החרדה בגורם חיצוני וממוקד שקל יחסית להימנע ממנו, כמו בפוביות השונות (פוביה מחיות, פוביה מפני טיסות וכו'). בחלק אחר ממוקדת החרדה ברעיון מוזר ולא מציאותי, מחשבה טורדנית המכונה אובססיה (למשל, אמונה שאם לא אדרוך על הקווים שבין המרצפות יימנע אסון). הפרעת גוף דיסמורפית היא למעשה סוג של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) שבה האובססיה ממוקדת בליקוי אמיתי מזערי או בליקוי מדומה בגוף או בפנים. המטופל משוכנע כי ניתוח פלסטי או התערבות רפואית אחרת תפתור את הליקוי ובכך תבוא גאולתו.
לא מרוצים
חוסר שביעות הרצון מהליקוי מגיעה, במקרים רבים, להימנעות מיציאה למקומות בילוי, מקומות מוארים במיוחד, בילוי של שעות מול המראה ועיסוק אובססיבי באותו "ליקוי". לכך מלווה תחושה קשה של האדם שאם ייראה בציבור יהווה מושג ללעג והשפלה. האבסורד שבדבר הוא שבחלק גדול מהמקרים מדובר באנשים יפים במיוחד הזוכים למחמאות. מחמאות אלו גורמות באופן פרדוקסאלי לבדיקות חוזרות ונשנות וחוברות לפרפקציוניזם ממאיר ונרקיסיזם שמאחוריו דימוי עצמי נמוך. חוסר שביעות הרצון מהמראה החיצוני מלווה ברוב המקרים חרדה מתגובת הסביבה, הימנעות שעלולה להגיע עד כדי הסתגרות מוחלטת בבית ודיכאון שעלול להסתיים באובדנות. או דיאטה קיצונית או אימונים מפרכים בחדר הכושר, יפתרו את הבעיה ויביאו לגאולתו. ההפרעה עלולה להגיע לממדים של דיכאון קשה עד כדי אובדנות.
הניתוח הפלסטי – החמרת והנצחת ההפרעה
אולי אחד הפספוסים הגדולים ביותר של מנתחים פלסטיים הוא באבחון. ההפרעה הנפשית עשויה לכלול פגם גופני ממשי, אך המשקל הניתן לו ע"י המועמד לניתוח הוא כבד מנשוא. במקרה כזה ציפיותיו של המנותח מהניתוח נשמעות מציאותיות ביותר, אך נטייתו לייחס לפגם עולם ומלואו דורשת אבחון של איש מקצוע מתחום בריאות הנפש. בהפרעה זו החולה מאמין שאיבר או חלק מאיבר בגופו פגום. המחשבה הטורדנית (אובססיה) משתלטת על האדם והדבר עלול לגרום לפלסטיקאי לפספס הוא את הערכת היתר העצומה (over-valued idea) של המועמד לניתוח את הליקוי. הפגם, המזערי או המדומה, מרוכז לרוב בפנים (אף, פה, קמטים, צלקות, אוזניים, שיער, עיניים), בחזה או באיברי המין.
הכירורגיה לעומת הפסיכיאטריה
על אף שהפרעת גוף דיסמורפית הינה אבחנה חדשה יחסית מבחינה היסטורית, היא תוארה בספרות המקצועית לראשונה כבר בשנת 1880 כתסמונת הכיעור הדמיוני (imagained uglyness syndrom). היה זה בדיוק בשלב שבו החלו להיערך הניתוחים הפלסטיים המודרניים. בשנת 1886 טבע רופא איטלקי בשם אנריקו מורסלי את המונחה פוביה דיסמורפית (dysmorphic phobia), שמשמעותה פחד מצורה מעוותת. מורסלי היה הראשון שטען שהבעיה היא פסיכיאטרית. זאת כאשר הרופאים המנתחים טענו שמדובר בבעיה כירורגית.
מכאן אנחנו יכולים להבין באיזה סיכון גבוה נמצאים הסובלים מההפרעה. בעיקר כאלה הנמצאים בסיכון לסבול ממנה אך היא עדיין לא פרצה אצלם ובקשתם לניתוח קוסמטי שאין לו הצדקה אובייקטיבית נענית.
האשליה
הואיל וההתמודדות עם דימוי עצמי נמוך עלולה לעורר חרדה ודיכאון, לא קשה להבין מדוע אצל חלק מהאנשים קיימת נטייה לייחס אותו להיבט ספציפי שלו הקשור לדימוי הגוף. מייסר ככל שיהיה, קיימת סביבו אשליה שאם רק הוא יתוקן, תיפתרנה כל הבעיות האחרות. התערבות מסוימת אחת, בין אם מדובר בניתוח קוסמטי, בהזרקת חומרי מילוי, בדיאטה קיצונית או באימונים אינטנסיביים לחיטוב הגוף במכוני כושר.
ואולם, חוסר שביעות הרצון של מנותחים קוסמטיים סדרתיים מעידה על כך שהליקוי נשאר, ללא כל קשר להצלחת הניתוח. לעתים הוא מתבטא בחוסר שביעות רצונם של המנותחים מתוצאות הניתוח, דבר המוביל לסדרת תיקונים. במקרים אחרים עובר חוסר שביעות הרצון לאיבר אחר בגוף. כאמור, מחקרים מצביעים על שילוב של רמות נרקיסיזם ופרפקציוניזם גבוהות מאוד אצל מנותחים קוסמטיים סדרתיים. אלו מבטיחות שהאדם יישאר מרוכז בעצמו ולא יהיה מרוצה ממראהו.
המלחמה בגיל
חלק גדול מהניתוחים הקוסמטיים נועד למלחמה בגיל הביולוגי של האדם, עימו הוא נמצא בסוג של "מיקוח". חלק מהמנותחים הם כאלה ששמו את כל יהבם על המראה החיצוני (למשל, דוגמניות מבוגרות). בקרב נשות אקדמיה למשל נמצא שיעור קטן הרבה יותר קטן של נשים הצובעות את שערן. חשבו למשל על כלת פרס נובל, פרופ' עדה יונת, שנותנת לשערה להאפיר באין מפריע. אולי משום שהדימוי העצמי שלה אינו ניזון רק מדימוי הגוף(?).
כל מנתח פלסטי סביר מברר את ציפיותיהם של המועמדים לניתוח. עניין בעייתי הרבה יותר הוא ההכשרה הפסיכולוגית של מנתחים פלסטיים. מעטים יחסית המקרים, שבהם מנתחים פלסטיים נועצים דרך-קבע באנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש. גם אם הניתוח מקבל את ה"הכשר" הפסיכיאטרי, תפקידו של הפסיכיאטר (שבמקרה של חלומות מפלסטיק הייתה חלק מהמכון בו נערכו הניתוחים) מצטמצם לרוב להערכה שהניתוח לא יגרום משבר פסיכוטי הכרוך בניתוק מהמציאות.
יפה ועצובה
ד"ר ג'ניפרס, פסיכולוגית בעלת מרפאת ייעוץ בבוורלי-הילס. המרפאה מיועדת באופן בלעדי לטיפול בנשים שעברו ניתוח פלסטי. על עלון הפרסומת שלה מתנוסס המשפט: "Now that I'm beautiful, why am I still so sad?" ("כעת, כשאני יפה, מדוע אני עדיין כה עצובה?"). לנשים, שפנו לד"ר ג'ניפרס, היה דבר אחד במשותף. הן ניגשו לניתוח פלסטי לאחר שפקדו אותם אירועים קשים. בחלק מהמקרים בעליהן נטשו אותן לטובת נשים צעירות יותר. רבות מהן, שחיו חיי נישואין כושלים, היו משוכנעות שחיטוב גופן בעזרת ניתוח שאיבת שומן או טשטוש קמטים כאלה ואחרים ישפרו את מצבן. חטובות, חלקות ודיכאוניות הן פקדו את מרפאתה של ד"ר ג'ניפרס.
אז לפני שאתם רצים אל המנתח הפלסטי, הנה כמה טיפים לסיום:
– השתמשו בפלאי הטכניקה הזו רק אם אתם חייבים!
– אל תהססו להתייעץ עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש לפני הניתוח;
– קל מאוד לייחס את כל קשיינו הרגשיים על ה"צ'ופצ'יק של הקומקום" ולהשלות את עצמנו שחיינו ייראו אחרת;
– זכרו שהמנתח הטוב ביותר אינו מומחה לבריאות הנפש;
– תקנו אך ורק פגמים! מראה מבוגר וקמטים אינם פגמים כמו שיניים רקובות. הם שלב בהתפתחות שיש לקבלו.
– אם קשה להשלים עימו, פנו לטיפול פסיכולוגי לשם כך.
הקבלה וההשלמה הפסיכולוגיות – ולא הניתוח הפלסטי – הם-הם השינוי!