משפחה בחרדה
-
"מאז שאמי מתה, הפכתי להיות מפעל הנצחה שלה", אמר לי אחד ממטופליי, "אני גרסה משוכללת שלה, חרד יותר, דאגן יותר וזהיר יותר".
- "הפחד הגדול שלי הוא להיות כמו אמי", אמרה לי מטופלת אחרת.
- "רק שילדיי לא יהיו דאגנים כמוני", כך מטופלת נוספת.
החרדה שמא צאצאינו יהיו חרדים כמונו היא מעין נבואה המגשימה את עצמה, מוסיפה חרדה ומעצימה את העברת החרדה לדור הבא. האם זה גנטי או סביבתי? מה שבטוח – זה נשאר במשפחה ועובר מדור לדור.
האם תאומים זהים באמת דומים?
כשאומרים על משהו שהוא "תורשתי", הנטייה הרווחת היא לזהות את התורשה עם גנטיקה. גנטיקה נתפסת כדבר שאין לנו שליטה על תוצאותיו. לעומת זאת, תופעות שהגורם להן הוא סביבתי נתפסות כדבר שניתן יותר לשינוי. במציאות החלוקה הברורה הזו מורכבת הרבה יותר. ברוב המקרים קיימים יחסי גומלין בין נטייה גנטית מוקדמת להשפעות סביבתיות. יתר על כן, במקרים רבים לא ניתן להצביע על גן ספציפי או צירוף של מספר גנים.
קיימת נטייה לחשוב שמקורן של תופעות מוּלׇדוֹת הוא גנטי בלבד ולכן הן אינן נתונות לשינוי. לעומתן, תופעות הנגרמות לכאורה כתוצאה מהשפעות סביבתיות ניתנות לשינוי. למעשה, במובן הרחב יותר, כשאנו מדברים על "תורשה", הכוונה היא להעברה בין-דורית בתוך אותה משפחה. העברה זו יכולה בהחלט להיות תוצאה של השפעות סביבתיות, כמו סגנון חינוך וגידול ע"י תהליכי למידה, חיקוי, הזדהות עם אחד ההורים ועוד. כך או כך – עוד לא ראיתי בקליניקה מטופלים הסובלים מדיכאון, חרדה או הפרעה טורדניות-כפייתיות (OCD) שתיארו את הוריהם, ובעיקר את אימותיהם כאנשים שלווים או רגועים.
גנטיקה ו/או סביבה – מה אומרים המחקרים?
השיטה המחקרית שאמורה להכריע האם העברה בין-דורית של תופעה מסוימת היא תוצאה של גדילה בסביבה דומה או של מטען גנטי דומה היא השוואה בין תאומים זהים, בעלי מטען גנטי זהה לחלוטין לתאומים שאינם זהים הנושאים רק חלק (כ-50% בממוצע) מהמטען הגנטי ולאחאים שאינם תאומים.
לא יעלה על הדעת, כמובן, להפריד תאומים לצורכי מחקר, אך קורה שנסיבות החיים גרמו הפרדה כזו. המחקרים על תאומים זהים שהופרדו מיד לאחר לידתם וגדלו בסביבות שונות אכן מצביעים על דמיון עצום ביניהם. דמיון זה משמש לכאורה שהגנים המשותף הוא המסביר אותו. עם זאת, נדירים המקרים של תאומים זהים המופרדים בלידתם ומתאפשר מעקב אחריהם. במקרה הטוב ניתן להשוות בין תאומים זהים לתאומים שאינם זהים ולבודד בטכניקות סטטיסטיות את התרומה הגנטית מהתרומה הסביבתית. כשמדובר בחרדה גם משימה זו אינה אפשרית בחלק גדול מהמקרים. לכן, המסקנה הכללית הייתה שמודבר בהשפעה משולבת של גנטיקה ויחס הורי.
פריצת דרך
מחקר שיטתי ומקיף שנערך בשבדיה פורסם בשנת 2015 בכתב-העת האקדמי היוקרתי Psychiatry. נטלו בו חלק 385 זוגות תאומים זהים, 486 תאומים לא זהים, בני הזוג שלהם וילדיהם. המשתתפים מילאו שאלונים הבודקים חרדה ונוירוטיות (תכונת אישיוּת הכוללת חוסר יציבות רגשית, דאגנות, חרדה ודיכאון).
תוצאות המחקר מצביעות בבירור על כך שהשפעת היחס ההורי על רמות החרדה והנוירוטיות של ילדיהם המתבגרים הייתה גדולה הרבה יותר מהשפעת המטען הגנטי הדומה. זאת הן בקרב התאומים הזהים והן בקרב התאומים הלא זהים. ההשפעה המשמעותית של היחס ההורי.
מסקנות החוקרים
בניסיון להסביר את התוצאות השתמשו החוקרים בתיאוריות התפתחותיות שונות. תיאוריות אלו מצביעות על שלושה דפוסי התנהגות דרכם מעבירים את חרדותיהם לילדיהם:
א' – החרדה ההורית עצמה
במהלך התפתחותם צופים הילדים בתגובות החרדה של ההורים לאירועים רב-משמעיים. אירועים אלה אינם אמורים לגרום חרדה באופן חד-משמעי. זאת בניגוד לפיגוע חבלני, למשל, היוצר חרדה ברמה כזו או אחרת אצל רוב בני-האדם. אותם אירועים רב-משמעיים אינם אמורים לעורר חרדה קיצונית, אלא הם מהווים איום מתון בלבד. ואולם, מהצפייה בתגובה החרדתית הקיצונית של ההורים לומד הילד שהעולם אינו מקום בטוח. למידת החרדה מההורים אינה מסתכמת בחרדה ההורית עצמה. לחרדה של ההורים נלווים פרשנויות והסברים שלהם. אלה מלווים הדגשה של ההורים את התוכן המאיים של האירוע.
בטיפול הקוגניטיבי מוגדר הדגש החזק על האיום שטומן בחובו האירוע כחשיבה קטסטרופלית. חשיבה מסוג זה טומנת בחובה פרשנות שלילית שגויה לאירועים ניטראליים או מתונים. היא כוללת פיתוח תרחישים שליליים כוללניים החורגים במידה ניכרת מהאירוע הספציפי המתון והנקודתי. הואיל וההורים הם הדמויות המשמעותיות ביותר בחיי הילד, הוא לומד מהם את התגובה החרדתית. בתחום הרומנטי למשל עלולה נערה מתבגרת שחברה נפרד ממנה לפתח חרדת נטישה מבחורים שהיא תכיר בעתיד ואף להביא על עצמה עזיבות אמיתיות ע"י התנהגותה החרדתית. כל מריבת אוהבים או אי-הסכמה עלולה להתפרש על ידיה כרמז לכך שהבחור יעזוב אותה. חרדה זו עלולה לפעול כנבואה המגשימה את עצמה, שכן לא נעים לשהות במחיצת אדם דאגני וחרד.
ב' – צורך עצום בשליטה
הורים חרדים נוטים להתנהג בצורה של שליטת-יתר (גם על דברים שאינם ניתנים לשליטה). החיים והעתיד טומנים בחובם מרכיב משמעותי של אי-ודאות שאותו ההורים אינם יכולים לשאת. במקום לתפוס אותו כחלק מהחיים הם משרים ודאות שלילית, בלי להשאיר מקום לספק. כחלק מהתנהגות זו, נוטים הורים כאלה לביקורתיות כלפי הילד. הם מנסים לשלוט בו במקום לאפשר לו ללמוד מטעויותיו באופן עצמאי. בכך הופך הילד לאדם תלותי הזקוק לאישורים תמידיים מהסביבה ומצד שלילי מבקש ודאות שאינה קיימת.
ג' – השפעות הדדיות בין חרדת הילד לחרדת ההורה
לאחר שהילד פיתח כבר חרדה משלו, הדבר מגביר עוד יותר את חרדותיהם של הוריו. באחד המחקרים נמצא קשר הדוק בין חרדת ההורים לביטויי החרדה של הילדים שהוטל עליהם לבצע משימה מסוימת. קשר זה היה חזק הרבה יותר בקרב אימהות חרדתיות וילדיהן מאשר בקרב אימהות שלא סבלו מהפרעת חרדה.
מילה מפרויד
להעברה בין-דורית שכזו של חרדה בתוך המשפחה יש אף בסיס בתיאוריה הפסיכואנליטית. פרויד טבע את המושג חזרה כפייתית" (Repetition Compulsion) לתיאור נטייתו של האדם לשחזר אירועים טראומטיים שוב ושוב. לא אחת אנו עדים להתאהבות סדרתית של נשים בגברים נשואים ובלתי-מושגים. נשים כאלו ייטו להמעיט בערכם של גברים פנויים המעוניינים בהן. יתר על כן, יש נשים המתאהבות בגברים המתגלים בהמשך הקשר כמתעללים. כל מי שטיפל בנשים מוכות יודע עד כמה קשה לגרום לאישה להישאר במקלט. די בהבטחה של הבעל לא לנהוג כך יותר עם או בלי זר פרחים כדי לגרום לה לחזור לזרועותיו. הוא עצמו תלוי באותה אישה לא פחות מאשר היא תלויה בו מסיבות התפתחותיות שלו.
בטיפול
מה ניתן, אם כן, לעשות בטיפול כדי לנתק את שרשרת החרדה הבין-דורית?
א' – מודעות ומניעה
התנאי הראשון למיתון התהליך הוא מודעות ההורים לחרדותיהם. אלא שבכך לא די כדי למנוע את העברת החרדה לצאצאים. במהלך טיפול בהורים או הדרכתם לטיפול בילד, יש להצביע בפניהם על התנהגויות מסוימות שלהם המשמשות "בית ספר לחרדה" עבור הילד. לא אחת הגנת-יתר של ההורה על הילד נובעת מדאגנות. או-אז לא זו בלבד שהילד נעשה תלותי יותר וזקוק לחיזוקי הסביבה, אלא מפתח חרדה משל עצמו. איתור התנהגויות הוריות אלו בזמן וניסיון למנען היא תנאי הכרחי לניתוק שרשרת ההדבקה.
ב' – "האדם מתכנן ואלוהים צוחק"
חרדה, מעצם טבעה, מכוונת תמיד אל העתיד הטומן בחובו אי-ודאות. הצורך העז של ההורה החרדתי בשליטה על דברים שאינם בטווח השליטה שלו. תכנון הוא דבר מבורך, הכולל גם היערכות לתסריטים גרועים. ואולם, לאף אחד מאיתנו אין אפשרות לשלוט בגורמים כמו מקריות, מזל, גורל או נסיבות סביבתיות. אין פירושו של דבר שעלינו להימנע מתכנון ומנקיטת אמצעי זהירות. מנגד, יש לפתח מודעות והכרה בכך שלא ניתן לכסות כל תרחיש אפשרי ע"י תכנון. לכן, יש להדריך את ההורה החרדתי להתייחס לתכנית כבסיס לשינויים. את התפיסה הזו על ההורה לאמץ בעצמו ולהנחילה לילדיו.
בהקשר זה, בצד הזהירות והתכנון לטווח הארוך, יש להשאיר מקום לתמרון בהתאם לנסיבות בלתי צפויות. רק להיום, המוטיב החוזר בגישת 12 הצעדים להתמודדות עם התמכרויות, הוא אחד האמצעים להגביל את התכנון לטווח ארוך. מרכיב זה קשה ללמידה ולהפנמה ע"י אנשים חרדתיים שכה זקוקים לשליטה מוחלטת, אך יש להקצות לו מקום בטיפול בהורים ולהנחילו לילדים בצד פיתוח היכולת לדחות סיפוקים ועריכת תכניות לטווח ארוך.
לסיום, אין "מבחן מדעי" להבחנה בין מה שניתן ומה שאינו ניתן לשליטה, אך הניסיון לאזן בין השניים בא לידי ביטוי בתפילת השלווה המובאת להלן:
מטופלת חרדתית שלי הצליחה, לאחר מאמצים רבים, לגייס את כוחותיה כדי לצאת להליכות בריאותיות. מדי פעם הצטרפה אליה חברתה שהרבתה "להבריז" ברגע האחרון. קשה שלא לכעוס נוכח התנהגות מזלזלת שכזו, אך ניתן להתייחס אליה גם אחרת. במקרה זה, ניצלנו את אירועי ה"הברזה" להנמכת ציפיותיה הגבוהות של המטופלת שאנשים ינהגו עפ"י הסטדנרטים שלה, לציפייה הלא-מציאותית לשנות אנשים אחרים. בהמשך הפכה המטופלת את הכעס על חברתה למניע עצמאי לצאת להליכות לבדה ואף להאריך את משך ההליכה. בהכללה, למדה המטופלת להנמיך ציפיות ובכך לא רק להימנע מאכזבות אלא להיות מופתעת לטובה.
מאמרים בנושא:
מדור חרדה | כשחרדה פוגשת דיכאון | השילוב טיפול פסיכולוגי ותרופתי בדיכאון וחרדה | הפרעת חרדה מוכללת