כוחה המרפא של הסליחה
רגע אחד של כעס עלול למחוק איכות של חיים שלמים (דַּלָאִי לָאמָה)
רבות דובר על הערך הטיפולי שיש להגשת תלונה במשטרה עבור נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. להליך המשפטי ולענישת עברייני מין יש ללא ספק ערך בהתמודדות עם חוסר האונים של הנפגעים. בבריטניה נהוג במקרים מסוימים אף להפגיש את הנפגעים עם העבריינים בכלא ולקיים ביניהם עימות שאמור להיות בעל ערך טיפולי לשני הצדדים. מאמר זה עוסק בהיבט אחר והוא פיתוח היכולת לסלוח במסגרת טיפול פסיכולוגי. זאת על רקע ממצאים עקביים על הנזק הנפשי והגופני שבנטירת טינה והרווח שבסליחה. היבט זה נדון בפירוט בפוסט אחר באתר זה שעסק במעבר מתפיסת היהדות והנצרות את מושג הסליחה, דרך הפילוסופיה הבודהיסטית, להתפתחות ענף הפסיכולוגיה של הסליחה. בין שתי התפיסות ממלאות החמלה והקְשִׁיבוּת (Mindfullness) הבודהיסטיות תפקיד מרכזי. עוד ועוד אסכולות טיפוליות, חלקן מנוגדות זו לזו (כמו הפסיכואנליזה והטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי), אימצו אל חיקן את התפיסה הבודהיסטית כמענה לתחרותיות, ההישגיות והניכור של החברה המערבית.
הרווח הפסיכולוגי שבסליחה
במחקר שעסק בסליחה עצמית נמצא שיכולתו של האדם לסלוח לעצמו ממלאת תפקיד חשוב בקבלה עצמית ובבריאות הנפש בגיל מבוגר. לעומת זאת, חוסר היכולת של אנשים לסלוח לעצמם עלול לפגוע בבריאותם הנפשית. מתוצאות המחקר עולה כי לעיתים מחייבת הסליחה העצמית תפיסה שונה של העבירה כדי להימנע מחזרה על מעשים פסולים. במקרים אלה מבקש האדם ללמוד מהעבירות כדי לאמץ נקודת מבט בּוֹנׇה הדרושה לשיפור דרכם בעתיד. בכך גדלים סיכוייהם לשיפור מצבם הנפשי.
במחקר שעסק בקשר שבין סליחה עצמית למיניות-יתר נמצא שסליחה עצמית עשויה למלא תפקיד משמעותי בהפחתת ההתנהגות המינית המופרזת והשלילית. מיניות-יתר מוגדרת כעלייה קיצונית שכיחה או פתאומית בדחף או בתשוקה לפעילות מינית כתוצאה מגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים. יש לציין, עם זאת, שהשאלה האם התופעה צריכה להיכלל במדריך ההפרעות הנפשיות שנויה במחלוקת.
במחקר על סלחנות, שביעות רצון מחיי הנישואין ולחץ נמצא קשר חיובי בין היכולת לסלוח לזולת לבריאות גופנית טובה הן בקרב מי שהיו שבעי רצון מחיי הנישואים שלהם והן בקרב מי שלא היו מרוצים מהם. פירושו של דבר, שהיכולת לסלוח היא תכונת אישיוּת החוצה מצבי-חיים שונים.
במחקר אחר על הקשר בין סליחה עצמית ודחיינות מילאו סטודנטים משנה א' באחת האוניברסיטאות שאלוני שבדקו דחיינות וסליחה עצמית מיד לפני בחינות כל אחד מהסמסטרים בקורס מבוא לפסיכולוגיה. מהתוצאות עולה שבקרב סטודנטים שדיווחו על רמות גבוהות של סליחה עצמית כלפי דחיינות בלימודים לבחינות הסמסטר הראשון, פחתה רמת הדחיינות בהתכוננות לבחינות הסמסטר השני. זאת אולי בניגוד לנטייה לזהות סלחנות כלפי דחיינות כמעודדת שאננות. מסתבר, אפוא, שבכוחה של הסליחה העצמית לשפר את ההערכה העצמית וכתוצאה מכך את הרווחה הנפשית. תהליך זה תורם דווקא להפחתת הדחיינות.
בשנת 2017 ראה אור מדריך לעזרה עצמית, סליחה ובריאות: עדות מדעית ותיאוריות המקשרות בין סליחה לבריאות טובה יותר, המפרט את ההשפעה המיטיבה של הסליחה על בריאות הנפש והגוף. היכולת לסלוח, טוענים המחברים, מפחיתה את רמת הלחץ הנפשי ולכך השפעה מיטיבה גם על המערכת החיסונית והבריאות הגופנית. ההפך נכון לגבי ההשלכות של נטירת טינה.
תהליך הסליחה בפסיכותרפיה
על אף המתח בין הדת לפסיכולוגיה בכלל ולפסיכואנליזה בפרט, הצביעו הן זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, והן התנ"ך על התוקפנות ועל יצר הרע. עוד בספר בראשית (ח', כ"א) נכתב "[…] כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו […] (והכוונה מלידתו). גם פרויד ראה את התוקפנות כדחף הטבוע בסְתׇּמִי (Id), החלק המולד של האישיוּת. גם בקרב חוקרי הסליחה קיימת הכרה שבני האדם עלולים לגרום נזק ולפגוע זה בזה בחיי היומיום. לכן, הם מצביעים על החשיבות שיש ליכולת לזהות פוטנציאל הרסני זה בזמן אמת ובתהליך התיקון, כמו גם ביכולת לסלוח לעצמם. המחקרים בתחום מצביעים על יכולתו של האדם לסלוח לעצמו בצורה כנה ועל הרווח המשמעותי שיש לכך עבור רווחתו הנפשית.
את ההתייחסות לסליחה בתהליך הטיפולי ניתן לחלק לשני חלקים עיקריים:
- סליחת האדם לעצמו על פגיעתו בזולת (לעיתים לא רחוקות עד כדי עבירה על החוק)
- סליחת האדם לזולת שפגע בו.
(א) סליחה עצמית
במודל טיפולי העוסק בסליחה עצמית שפותח עבור יועצים מצביעים המחברים על יכולתו של האדם לסלוח לעצמו על פגיעות שביצע בעבר ועל הפחתת רגשות שליליים כמו בושה ואשמה והגברת השימוש בהליכים חיוביים יותר כמו חמלה עצמית. חמלה עצמית רלוונטית במיוחד למקרים שבהם המטופל אינו חש לקוי, פגום, כושל וסובל באופן כללי. היא מורכבת מנדיבות עצמית, אנושיות משותפת וקְשִׁיבוּת (Mindfullness). קשיבות היא שיטת מדיטציה בודהיסטית שבה ממקד האדם את תשומת ליבו בצורה מכוונת, מכבדת ובלתי שיפוטית לחוויות המתרחשות כאן ועכשיו.
עם זאת, במאמר העוסק בסליחה עצמית כתהליך של השתחררות מאשמה, בושה וחרטה מתריעים המחברים מפני פרשנות שגויה של תהליך הסליחה העצמית שלא יושלם כהלכה. הסכנה שבכך היא שפרשנות מוטעית כזו עלולה לגרום תחושות חרטה והאשמה עצמית. בניסיון למנוע זאת ולהגביר את הרווחים החיוביים של סליחה עצמית כנה פיתחו המחברים מודל טיפולי ספציפי של סליחה עצמית שניתן יהיה ליישמו לשם עידוד סליחה עצמית כנה בקרב הפוגעים. מודל זה כולל ארבעה מרכיבים והם:
- אחריות – הצעד הראשון הדרוש לסליחה עצמית כנה. לפי המחקרים בתחום, על מנת להימנע מרגשות שליליים קשים כמו אשמה או חרטה, על הפוגעים להכיר תחילה בכך שהם פגעו באדם אחר וליטול על עצמם את האחריות המתבקשת לפעולותיהם;
- חרטה – מרגע שהאדם קיבל על עצמו אחריות לפגיעותיו, אך טבעי הוא כי יחוש חרטה או אשמה. עם זאת, ניתן לעבד באמת רגשות אלו ולהביע אותם לפני החזרת המצב לקדמותו.
- תיקון – פעולה המאפשרת לאדם הפוגע לבצע את התיקונים הנדרשים לאדם שבו פגע;
- שיקום – המרכיב האחרון במודל הסליחה העצמית הוא חידוש. בשלב זה אמור האדם הפוגע להיות מסוגל לסלוח לעצמו על עוולות העבר ולעסוק בפעילויות חיוביות ומשמעותיות יותר כגון חמלה עצמית ונדיבות עצמית.
(ב) סליחה לזולת
כמו כל מודל, גם מודל זה הוא סכמתי ותהליך הסליחה אינו ישים תמיד עבור כל אדם. למשל, מטופלים שלא גרמו למעשה כל נזק או עוול לזולת, אלא סובלים מרגשות שליליים כמו רגשי אשמה ורחמים על התוקף. בקרב נפגעות תקיפה מינית, למשל, עלולה לפתח סליחה עצמית כלפי התוקף. מצב זה נשמע אולי בלתי מתקבל על הדעת, אך בעימות בין נאנסת ואנס מורשע בין כותלי הכלא, עלולה הנאנסת להיכנע לסחטנות הרגשית שעלול האנס להפעיל, אם ע"י סיפור החיים הקשה שיגולל בפניה ואם ע"י סבלו בכלא. אלה ילוו כמובן ביטויי חרטה מן השפה אל החוץ, המאפיינים עבריינים שהלוקים בהפרעת אישיות אנטי-חברתית שהאני העליון (המצפון) שלהם אינו מפותח או אינו קיים כלל ועיקר.
הדבר נשמע אולי מציאותי יותר אם נחשוב על הקשיים העצומים שחוות נשים מוכות להיפרד מבעליהן המכים. לכן, לנוכחותו וליוויו של איש מקצוע מיומן חשיבות עליונה בתהליך זה. מטופלים בשירות מבחן, למשל, עלולים לזייף את שלבי הסליחה העצמית בטיפול כדי לזכות ברווחים משניים ולהתחמק ממאסר, אך להמשיך לפגוע באנשים אחרים. לכן, יש משמעות מיוחדת להערכה של איש מקצוע חיצוני לגבי התאמת הפוגע לטיפולי סליחה. יש לזכור כי עברם, ובעיקר ילדותם, של עבריינים אכן מלווה חסך הורי נוגע ללב כשלעצמו ולכן המטפל הישיר עלול להיות אמפתי ואופטימי יתר על המידה כלפי סיכויי הטיפול.
הקושי להתנצל לעומת הקושי לסלוח
מכשול נוסף בתהליך הסליחה הוא הקושי שיש לאנשים רבים (אולי יותר לגברים מאשר לנשים) להתנצל. מחקרים רבים מצביעים על כך שקושי זה אף עלול לפגוע בהודאה באשמה.
מן הצד השני של המתרס, גם לצד הנפגע לא קל לסלוח. למען האמת, חלק גדול מהנפגעים מוכנים לעבור תהליך ארוך, מייסר ומייגע בבתי המשפט המונע ע"י נקמנות. כאמור, לפי פרויד, אבי הפסיכואנליזה, כולנו נולדים עם דחף תוקפני, אשר גם הצד הנפגע אינו נקי ממנו. לכן, אולי, קשה כל כך לאדם המערבי לאמץ את תפיסתו של הדלאי למה, המשמש מוֹטוֹ למאמר זה.
הצורך בנקמה עלול לגרום לאנשים להיות צודקים יותר מאשר חכמים והם עצמם מוכנים לעבור סבל רב ובלבד שהצד הפוגע יבוא על עונשו. צורך זה אף מקשה מאוד על האמון שמסוגל הנפגע לתת בכנות החרטה של הפוגע ואפילו להמיר את מלוא העונש בפיצוי כספי לא מבוטל במסגרת עסקת טיעון מחוץ לכותלי בית המשפט.
הצורך הטבעי בנקמה אף מצאה לה ביטוי במקורותינו, בפסוק "[…] עין תחת עין – שן תחת שן […]" (ויקרא כ"ד, י"ט-כ'). אחד המניעים לכך נובע לעיתים קרובות מהחשש "להגיש את הלחי השנייה", ברוח הנצרות, או בעגה היומיומית יותר, "לצאת פְרׇאיֶר". חוויה שלילית אכן עלולה לגרום טראומה בטווח הארוך, אך היאחזות ברגש ברגש השלילי עלולה לתרום לנזק שכבר נגרם ולמנוע ריפוי. לפי תפיסת הפסיכולוגיה החיובית, מחשבות נקם רק יגבירו את הנזק ולכן מוטב להרפות ולקבל את אשר אירע.
במאמר שפורסם בשנת 2004 בכתב העת American Philosophical Quarterly מאוניברסיטת גלזגו שבסקוטלנד מגיב גלן פטיסגרוב מגיב לאלה הטוענים שאין זה מוסרי לסלוח למי שאינם מוכנים להתנצל. לטענתו, אפשר ומותר לסלוח לאנשים אלה ושופך אור שונה על הקשר בין סליחה לאמון, מחילה, ענישה, צדק והתנצלות. הסליחה, פועלת, לדעתו, ברמה שונה מזו של מערכת הצדק הממוסדת. הסליחה האישית, טוען פטיסגרוב, נמצאת למערכת אכיפת הצדק הכפופה לעקרון השכר והעונש.
מאמרים קשורים לנושא: