מה מנבא הצלחה בטיפול פסיכולוגי?
במרפאות השונות לבריאות הנפש בשירות הציבורי בדרך כלל מופנה המטופל למטפל זה או אחר ורוב המטפלים הם מתמחים ולעתים אף סטודנטים המודרכים ע"י מומחים. ההתאמה בין המטפל למטופל נקבעת, בין היתר, על סמך עומס המטופלים של המתמחה והצרכים הלימודיים שלו. ברור, שגם מבנה האישיות של המטופל ואבחנתו מהווים שיקול נכבד הוא רק חלק ממערכת השיקולים הנערכים לאחר ריאיון הקבלה.
בשוק הפרטי, לעומת זאת, המטופל הוא זה שבוחר בדרך-כלל את המטפל, אם באמצעות המלצות שקיבל על המטפל ואם כתוצאה מהתרשמותו מהאתר של המטפל ו/או מתשובותיו לגולשים בפורום אותו הוא מנהל (במידה והוא מנהל פורום כזה). לכאורה, המלצות היא דרך מהימנה יותר שאינה מושפעת מיחסי הציבור שעושה המטפל לעצמו, אך גם אז המטפל עשוי להתאים לממליץ (נניח, מכר של המטופל) אך לא למטופל.
בין פסיכותרפיה לכימיה
ממחקרים העוסקים בהערכת תוצאות טיפול עולה כי איכות הקשר הבינאישי בין המטפל למטופל (דבר שקשה לחזות מראש) מנבאת הצלחה בטיפול הרבה יותר מאשר הגישה הטיפולית. איכות זו, כך עולה ממחקרים, מושפעת ע"י מידת הדמיון (similarity) בין השניים הן בתכונות אישיוּת והן ברקע החברתי-תרבותי שלהם. אלה דברים שמתבררים, מן הסתם, רק בדיעבד, תוך כדי התהליך הטיפולי ולכן קשה להתייחס לכך לפני שהטיפול מתחיל.
ממדים אחרים שעשויים להשפיע בצורה פחות אישית על בחירת המטפל הם: (א) סוג הבעיה (הפרעות אכילה, OCD, הפרעת קשב וריכוז וכד') ו-(ב) הגישה הטיפולית של המטפל. בין שני אלה יש קשר הדוק. שיטות טיפול מסוימות מתאימות יותר מאחרות לתחומי בעיות מסוימים. למשל טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) נחשב טיפול הבחירה הראשון כיום ל-OCD. למען האמת, בעוד האקדמיה מכשירה מטפלים לטיפול פסיכודינמי, המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה, זכה הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ליחסי ציבור מוגזמים (לטעמי לפחות) ואין כמעט בעיה שהוא אינו מתיימר לטפל בה. אחת הדוגמאות הקיצוניות הוא טיפול בסכיזופרניה (הקשה ביותר שבין ההפרעות הנפשיות), אפילו ללא טיפול תרופתי. השיטה נחשבת "מדעית", הואיל והיא הגישה הנבדקת ביותר במחקרים.
הפיתוי שבקיצורי דרך
פיתוי נוסף הוא הטווח הקצר (עד 16 פגישות) של טיפול זה, דבר שיש לו כמובן השלכות כלכליות משמעותיות. הטיפול כרוך בשיעורי בית לא מעטים בין הפגישות ולשם כך דרושה יכולת התמדה ודבקות במטרה מצד המטופל. שאלה זו כלל אינה עומדת על הפרק, משום שלרוב המטופל מופנה למטפל שנבחר עבורו. ההכשרה ל-CBT נמשכת לרוב ארבע שנים לבעלי תואר שני במקצוע טיפולי בסיסי (למשל, פסיכולוג קליני) ולכן מי שמעוניין דווקא בטיפול זה כדאי שיוודא באלפון האיגוד הישראלי לטיפול התנהגותי האם המטפל הוא אכן מטפל CBT מוסמך. בפרופילים של המטפלים השונים באלפון ניתן אף למצוא את הבעיות בהן הם מתמחים בטיפול, לפי עדותם על עצמם. כן מופיעה בו ההשתייכות המקצועית הבסיסית של המטפל (פסיכולוג, עובד סוציאלי, דיאטן, יועץ חינוכי ועוד).
רצוי מאוד שהמטפל ישלוט בגישות טיפוליות נוספות.
לעתים קרובות מתברר רק תוך כדי טיפול שהגישה אינה מתאימה למטופל, שהמטופל אינו עומד בדרישות (למשל, הכנת שיעורי בית בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי), שהבעיה בגללה הגיע לטיפול היא רק קצה הקרחון של בעיה כוללת יותר ועוד.
תחום הבעיות
שיקול נוסף בבחירת מטפל הוא התמחותו בתחום הבעיות מהן סובל המטופל. לפי השאלות שאני נשאל, מתקבל הרושם כאילו הציבור מתרשם שההתמחויות בפסיכולוגיה קלינית, בפסיכיאטריה ובמקצועות טיפוליים אחרים כוללות התמחויות רשמיות בתחומי בעיות ספציפיות כגון OCD, הפרעות אכילה, הפרעות חרדה, דיכאון ועוד. במציאות אין הכשרות רשמיות כאלה. בכל המקצועות הטיפוליים, פרט לפסיכיאטריה למשל אין אפילו מומחיות בטיפול במבוגרים לעומת טיפול בילדים ובני נוער.
ישנם מטפלים שיש להם ניסיון רב יותר בתחומים מסוימים, אך לא מדובר בהתמחות רשמית. למשל, בין דיכאון וחרדה יש חפיפה ניכרת ורבים הסובלים משתי ההפרעות יחדיו. גם הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) היא מקרה פרטי של הפרעת חרדה. במהדורה הרביעית של מדריך האבחון (DSM-IV) נכללה OCD בפרק העוסק בהפרעות חרדה. רק במהדורה החמישית (DSM-V) שראתה אור בשנת 2013 הוקדש פרק נפרד להפרעות טורדניות-כפייתיות. כך שכאשר מטפל מציג את עצמו כמומחה לטיפול בתחום מסוים, אין פירושו של דבר שהוא הוכשר לכך באופן רשמי, אלא במקרה הטוב שצבר ניסיון רב בכך. בהקשר זה כדאי לברר אם אכן, בנוסף לקליניקה הפרטית שלו, הוא עובד בשירות הציבורי במרפאה המתמחה בנושא זה.
צאו ל"דייטים" עם מטפלים אך אל תגזימו
ולסיכום, אל תהססו לצאת ל"מסע קניות" (shopping). התרשמו אישית מה"כימייה". מנגד, אם אתם מגלים בעיקר חסרונות בקרב מספר מטפלים, מומלץ לבחור במטפל פסיכודינמי "מסורתי". סביר להניח שאתם סובלים מקשיים להחליט (האופייניים למשל לבעלי הפרעת אישיות טורדנית כפייתית, OCPD). אפשרות אחרת היא שהקושי ליצור שפה משותפת עם מספר מטפלים מבטא קושי כללי יותר ביחסים בינאישיים ואז מומלץ לבחור במטפל העובד בגישה פסיכודינמית מסורתית.