הגישות העיקריות בטיפול פסיכולוגי
א. הגישה הפסיכודינאמית
גרסה "מרוככת" ומודרנית של הטיפול הפסיכואנליטי של פרויד. בעוד פרויד ופסיכואנליטיקאים אורתודוקסים אחרים ישבו מאחורי המטופל, ששכב על ספה, בפסיכותרפיה דינאמית, יושבים המטפל והמטופל זה מול זה ומקיימים שיחה פנים אל פנים. לא מדובר רק על ארגון שונה של חדר הטיפולים, אלא על שינוי בתפיסה. בעוד פרויד תפס את תפקידו של המטפל כניטראלי וכאנונימי ביחסיו עם המטופל כדי לאפשר עבודה אך ורק על החלק הפנימי, ה"תוך אישי" של המטופל. לגישה זרמים רבים, כמו תיאוריית יחסי אובייקט ופסיכולוגיית העצמי.
מטרת הטיפול הפסיכודינמי היא להגביר להגביר את מודעותו העצמית של האדם למניעיו, לקונפליקטים בין רצונות מנוגדים שלו, ליחס הדו-ערכי שלו לדברים שהוא שואף אליהם לכאורה באופן חד-משמעי ועוד. למשל, הגברת המודעות של מטופל המנסה למצוא זוגיות ואינו מצליח לצורך החזק שלו במרחב אישי שעלול להיות מאוים ע"י נוכחות אדם נוסף בחייו, תוך כדי ניסיון להצביע על מעידות לא מודעות במאמציו להשגת מטרות, שלכאורה הוא מעוניין בהן באופן חד-משמעי (למשל, סיכון קריירה אקדמית של מרצה צעיר ע"י רומן עם סטודנטית או כל התנהגות אחרת העומדת בניגוד למטרותיו המוצהרות של האדם).
ב. הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT)
החלק הקוגניטיבי בגישה זו מתייחס לשינוי מחשבות או אמונות שליליות של המטופל, אשר גורמות לו סבל (למשל, הכללה מוגזמת, הצמדת תוויות, גישה של "או הכול או לא כלום", קריאת מחשבות הזולת או ניסיון לנבא את העתיד). הגישה מאמינה כי שינוי המחשבות יגרום לשינוי הרגש.
החלק ההתנהגותי מכוון לשינוי ההתנהגות הבעייתית בטכניקות שונות, כמו חשיפה הדרגתית לגירוי המפחיד תוך כדי תרגול טכניקות הרפיה (למשל, בטיפול באדם המפחד להישאר לבד ייערך ניסיון להעלות בהדרגה את משך הישארותו לבד או בסדנאות להתמודדות עם חרדה חברתית מטופל המפחד לדבר בפני קהל יעשה זאת בהדרגה בתוך הקבוצה שכל חבריה סובלים מאותה בעיה, בהמשך מול מעט אנשים מוכרים וכו'). הגישה בכללותה מרבה ללוות את הטיפול במחקרים על יעילותו וחסידיה טוענים שהיא יעילה מאוד לטיפול בכל בעיה. גם אני משתמש בגישה זו, בעיקר במצבי משבר אקוטיים בתחילת הטיפול ואני יכול להעיד שהגישה בהחלט עשויה להועיל, אך כרוכה בשיעורי בית, אשר לפי ניסיוני, רוב המטופלים הישראלים אינם מתמידים בהם. קשיי ההתמדה הללו הם הזדמנות מצוינת לדון בהתנגדותו של המטופל לשינוי בעזרת הגישה הפסיכודינמית שתוארה לעיל.
ג. טיפול דיאלקטי-התנהגותי (DBT)
גישה שפותחה ע"י מרשה לינהאן ובדומה לגישה הקודמת יעילותה הוכחה במחקרים רבים. במקורה הגישה נועדה לסובלות (בעיקר נשים) מהפרעת אישיות גבולית, המתבטאת בחוסר יציבות קיצונית, נזק עצמי עד כדי ניסיונות אובדניים שלעיתים מסתיימים במוות, באימפולסיביות רבה ובתחושה של ריקנות וייאוש. הטיפול נערך ע"י צוות וכולל טיפול פרטני, טיפול קבוצתי וקשר עם המטפל במצבי חירום בין הפגישות השבועיות. הוא כולל ארבעה מרכיבים בסיסיים:
- קְשִׁיבוּת (mindfulness) – שיטת מדיטציה מן המזרח שנועדה להפחית את לחצי התרבות המערבית להישגיות ותחרותיות ע"י התמקדות בכאן ובעכשיו;
- שיפור הכישורים החברתיים (לרוב בקבוצה);
- ויסות רגשי במטרה לפעול בצורה פחות אימפולסיבית;
- פיתוח סובלנות למצוקה.
ד. הגישה האקזיסטנציאלית
גישה שהתפתחה כתוצאה מאכזבה משתי הגישות הקודמות, מנסה לנתק את המטפל ממסגרת תיאורטית כלשהי כדי שיוכל לפתח דיאלוג פורה ואותנטי עם המטופל. הגישה עוסקת בבעיות קיומיות אוניברסליות, כמו הפחד ממוות למשל, או חרדת מפני חוסר הוודאות שטומנים בחובם החיים והעתיד. הגישה מדרבנת את המטופל לראות את חלקו ביצירת המצב הבעייתי. כמו כן, נעשה ניסיון להגדיל את פתיחותו של האדם לחוויות חדשות במקום לדבוק במוכר ולהיות תלוי בנורמות.
ד. הגישה ההומאניסטית
גישה דומה מאוד לגישה האקזיסטנציאלית, אך היא פחות תובענית בדרישותיה מן המטופל ומדגישה הגשמה עצמית של המטופל באמצעות מימוש הפוטנציאל האישי הייחודי לו. שיטת טיפול זו נקראת טיפול מרוכז באדם (person centered therapy) והיא פותחה ע"י קארל רוג'רס. בטיפול זה מושם דגש על יחס חיובי ללא תנאי של המטפל למטופל כחוויה מתקנת של הביקורתיות שספג המטופל מהוריו. תנאים נוספים להצלחת הטיפול היא אמפטיה וכנות של המטפל. רוג'רס קרא להימנע ממתן עצות מעשיות משום שהאמין ביכולתו של המטופל לדעת כיצד לנהוג בהינתן התנאים שהוזכרו בטיפול.
ה. פסיכולוגיה חיובית
גישה המבוססת בעיקר על עקרונות הגישה ההומאניסטית ונכנסת יותר ויותר לפרקטיקה של מטפלים מגישות אחרות. המיוחד בגישה זו הוא המעבר מניסיון "לתקן" את ה"ליקויים" של המטופל לניסיון להעצים את היתרונות הייחודיים לו ובכך להגביר את כוחותיו להתמודד עם החיים. במקום לנסות להפוך מטופל כפייתי לספונטאני ו"זורם" ייערך ניסיון לרתום את המשמעת העצמית, היסודיות והדבקות שלו במטרה להשגת מטרות הטיפול.
ו. גישות מן המזרח
בשנים האחרונות אנו עדים לאימוץ הולך וגובר של עקרונות בודהיסטיים לגישות הטיפוליות הקונבנציונאליות, לרוב מתוך מודעות ללחצי החברה המערבית להישגיות ותחרותיות, לחצים התורמים להתפתחות או החמרה של הפרעות נפשיות (למשל, פרפקציוניזם שנמצא קשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות). דגש מיוחד מושם כאן על הסבל שנגרם למטופל כתוצאה מפרשנות מוטעית וציפיות לא מציאותיות.
מרכיב נוסף הוא ניסיון לשנות דבקות גדולה מדי של האדם בתפיסתו כתפיסה הנכונה היחידה. למשל, תפיסה של מטופל כפייתי שמה שמתרחש כמתוכנן הוא בהכרח טוב ומה שישבש את התכנון הוא בהכרח רע. הטיפול ינסה להגביר את סובלנותו של המטופל לשאת מצוקה במקום למחות נגדה ולהתנגד לה. גישות אלו מעודדות חמלה כלפי הזולת במקום שמירה קנאית של המטופל על האינטרסים שלו.