להיות עצמנו או להעמיד פנים?
"אתה יודע מה ההגדרה של משוגע?", שאל אותי אחד מהמטופלים, "מי שעונה ברצינות על השאלה מה שלומך?"
לפני כמה שנים כתבתי, לרגל חג הפורים, מאמר שנקרא על מסיכות שלנו: העמדת פנים בחיי היום-יום. במשך השנים שחלפו מאז הגיעו אליי תגובות ושאלות כאלו ואחרות על מאמר זה, ביניהן:
*האם טוב או רע לעטות מסיכות?
*מה המחירים הפסיכולוגיים של העמדת פנים?
*האם להיות כנים ואותנטיים בכל מחיר?
*מתי ובפני מי לעטות מסכות?
כולנו עוטים מסיכות במידה זו או אחרת. יש אנשים שמשחקים יותר את המשחק החברתי ויש אנשים יותר אותנטיים, שתוכם כברם. יש אנשים שיותר מודעים לכך שהם עוטים מסיכה ויש אנשים שהמסכה שלהם הפכה להיות היא עצמם. אלה אנשים קונפורמיים מאוד שאימצו לעצמם תדמית חיצונית בהתאם לנורמות של החברה והם כלל לא מבחינים בין מה שהם חשים בתוכם פנימה ומה שהם מפגינים כלפי חוץ. חלק מהמסכה הוא העצמי החברתי של האדם. הרי לא נצפה מכל אדם שאנו שואלים אותו לשלומו מתוך נימוס שישפוך בפנינו את כל צרותיו וקשייו בחיים. במקרים אחרים, המסכה היא אמצעי להרשמת הזולת (למשל, בחורה שמשחקת אותה קשה להשגה עם בחור שהיא מעוניינת בו מאוד או בחור עם דימוי עצמי נמוך שמפגין ביטחון רב כשהוא מתחיל עם בחורה).
הַאֵם הַטוֹבׇה דׇּיׇה
במידה מסוימת "מסיכה" או העמדת פנים הכרחית בחברה שלנו. פסיכולוגים, פסיכואנליטיקנים ופסיכיאטרים שונים דיברו על האני האמיתי שלנו לאני הכוזב. כך למשל עצמי כוזב הוא מושג מפתח בתיאוריה של הפסיכואנליטיקן דונלד ויניקוט. אחד המונחים המרכזיים ביותר בתיאוריה של האנליטיקאי והתיאורטיקן דונלד ויניקוט. לדעתו, התפתחותו של העצמי האמיתי האותנטי מעיד על בריאות נפשית. הוא מבטא חיוניות ומאפשר לנו לחוות יצירתיות אינדיוודואלית. עצמי אמיתי זה הוא פרי יכולתה של האם הטובה דיה (good enough mother), כפי שמגדיר אותה ויניקוט להעניק את התנאים החיוניים להתפתחותו הבריאה.
במרבית המקרים היא נענית לצרכיו, אך באופן אנושי מאוד היא אינה מצליחה לעמוד בכך כל הזמן. דווקא מכישלונותיה לעשות זאת לומד התינוק לדחות סיפוקים ולשלוט ברגשותיו במשך הזמן. אלא שלרוב היענותה עולה בקנה אחד עם צורכי הילד. ואולם, כשהאם אינה מספקת לילד סביבה בטוחה ונענית לצרכיו, נאלץ הילד להתאים את עצמו לצורכי הסביבה בצורה שבה הוא מתנתק מצרכיו ומְרׇצֶה באופן אוטומטי את הסביבה ועוטה מסכה בלי להיות מודע לצרכיו שלו. כולנו מכירים "פְּלִיזֶרִים" שיימנעו מעימותים בכל מחיר ויתנהגו לפי מה שהם חושבים שמצפים מהם.
האני החצוי
גם הפסיכיאטר הסקוטי רונלד לאינג עומד על חשיבותו של האני האמיתי בספרו האני החצוי. הוא מתאר את ה"שיגעון" מנקודת המבט של החולים הסכיזופרנים בהם טיפל. האני החצוי מתאר את הפער הקיים אצל כולנו כמעט בין האני האמיתי לאני השקרי, המסכה שאנו עוטים במגעינו עם הסביבה. לאינג טוען שהחולה הסכיזופרני סובל מכך שהפער בין שתי האני אמיתי לשקרי הפך בתוכם לבלתי נסבל. התנהגותו ה"משוגעת" היא אפוא תגובה הגיונית לעולם הנתפס בעיניהם מטורף, בלתי-מובן וחסר משמעות. זאת לרוב בשל מסרים סותרים שקיבל מהוריו אשר בתגובה להם הוא מבטא במחלתו את האני האמיתי שלו, לרוב בגלל לחץ שהופעל עליו לעטות את המסכה השקרית כל הזמן כדי להשאיר רושם טוב ונורמטיבי על הסביבה, ללא כל ביטוי אישי.
מתן לגיטימציה של ההורים לעצמי האמיתי האותנטי של הילד נחשב תנאי הכרחי לבריאות נפשית בכתביהם של רוב הפסיכואנליטיקאים בני זמננו.
ביחסים עם הזולת
עם זאת, ברור שבעיקר בחברה המערבית העמדת פנים ועטיית מסכות הכרחית להתנהלות נורמטיבית, במיוחד בחברת זרים או בסביבה פורמלית כמו מקום עבודה. גם הפסיכואנליטיקן, קארל גוסטב יונג, תלמידו של פרויד, מבחין בין הַפֶּרְסוֹנׇה, אותו חלק של האישיות שאנו מציגים כלפי חוץ לצֵל, החלק הלא מודע והאפל של האישיות. ככל שהקשר עם הזולת קרוב, אינטימי ובטוח, אני אמורים לתת ביטוי גם לאני האמיתי שלנו. הדבר חיוני לבריאותנו הנפשית במיוחד בהתחשב במאמצים שמחייבת ההסתרה המתמדת של האני האמיתי בסביבות הישגיות ותחרותיות, כמו מקום עבודה, בו אנו נמצאים רוב שעות היום. הסכנה לבריאות הנפש טמונה בקונפורמיות רבה כל כך, עד שהניסיון המתמיד לרצות את הזולת ולהימנע מעימותים עמו גורם לכך שנאבד לחלוטין את האני האמיתי שלנו והוא לא יזכה להזדמנות לביטוי אותנטי.
מגמה זו של הצגת האני השקרי באה לביטוי במלוא עוצמתה ברשתות החברתיות שאליהן אנשים מעלים תמונות של עצמם במיטבם. למטופליי לפחות הדבר גורם קנאה רבה, משום שהם מאמינים שחיי הזולת טובים משלהם.
בטיפול
דוגמאות לכך אני רואה בקרב מטופלים שמרוב ניסיון לְרׇצוֹת את הוריהם בוחרים במקצוע בו הוריהם רוצים עבורם וסובלים בו. כשאני שואל אותם "מה היו רוצים להיות" כשהיו ילדים, או אפילו מה חלומם כיום, הם אינם יודעים לענות, משום שהאני האמיתי אבד לחלוטין בתוך האני השקרי, בתוך המסכה.
הסיטואציה הטיפולית עצמה, בין אם מדובר בטיפול פרטני ובין אם מדובר בטיפול קבוצתי, מאפשרת לאדם להסיר את המסכה שהוא עוטה ביחסיו עם אנשים מחוץ לטיפול. חוויה חשובה זו של חשיפת האני האמיתי ומנוחה מהלחצים החברתיים המחייבים אותנו לעטות מסכות.
לסיכום הגיגים אלו לרגל חג הפורים הזה, ניתן לומר שככל שאתה חושף יותר אתה פגיע יותר, אך אתה מגביר את הסיכויים ליחסים אותנטיים עם הזולת.
מאמרים נוספים בנושא:
- על מסיכות שלנו: העמדת פנים בחיי היום-יום
- כמה זה עולה לנו? על מחיר השייכות
- האם קרבה מולידה בוז?
- קשה להשגה: הרס עצמי או חיזור מאתגר?